בפתח כל אחד מהספרים מבוא נכבד שכתב אלי גיא, ובו רקע ספרותי, היסטורי ו/או פילוסופי, לפי העניין. להלן קטע מתוך המבוא לספר הנוכחי (ראו באתר זה גם מאמרים על סוגת המשל, על הלאדינו ועל קהילת יהדות ספרד).
לאתר הספר
http://wimmer.fables.googlepages.com/zenfables.main
הזן בודיהזם הוא דרך חיים ותפיסת עולם, אסכולה שנולדה מהבודהיזם המקורי לפני כ-1500 שנים. הבודהיזם מחנך לקראת התעוררות התודעה, מכשיר את התלמיד לקראת תודעה מוארת, שבה בטל הפיצול האשלייתי הרגיל של הנפש בין חשיבה לעשייה, בין מתבונן לאובייקט, בין חלקי האני, בין האני לאשליית המציאות. משהאדם מגיע לתודעה ערה כזאת, הוא מנהל את חייו מתוך קבלה שלמה ומלאה ומתוך שלווה עמוקה.
הבודהיזם המסורתי, (המהייאנה - הנתיב הגדול), אביו מולידו של הזן בודהיזם, נהגה בהודו לפני כ-2,500 שנים. מייסד השיטה היה הנסיך סידהרתה, לימים גאוטמה בודהה (המואר) , שקם יום אחד והלך לו מביתו וממשפחתו ופרש לעולם ההגות, הרוח והאור. הוא הגדיר את מושגי הקארמה (הגרעין הרוחני של הנשמה בגלגוליה), ההתעוררות (או הארה), והנירוונה (קץ הסבל והשלווה המוחלטת של הנשמה שהשלימה את מסלול גלגוליה), כתב ספר תורת דרך חיים, "הנתיב המתומן", והתנה את תהליך ההתעוררות בפרישה מהבלי העולם הזה, בניתוק רגשי של הקשרים שאנו רגילים להיקשר בהם ושעלולים להסב לנו סבל קיומי רב כל כך, בהתחברות ל"יש הגדול", ובחיים בשגרה של הגות מעמיקה בכתבים ועיסוק מתמיד בטקסים ובמדיטציות ממושכות.
הזן-בודהיזם התפתח בסין,שם הגה אותו נזיר בודהיסטי שהגיע מהודו, וברבות השנים הוא נפוץ בארצות אחרות במזרח אסיה. אחרי כמה מאות שנים הוא התקבל בהתלהבות ביפן (זן הוא המונח היפני ל"צ'אן" הסיני המקורי). בעשורים האחרונים היכה הזן שורשים ברחבי המערב, והוא מפתה, מרתק ומעשיר את תרבותנו. הזן בודהיזם שומר על קשר עמוק עם מקורותיו הבודהיסטיים, אבל הוא גם מורד בכמה מעקרונותיו. הוא דוחה את ההשתקעות בטקסטים ובטקסים של מסורת הבודהיזם ההודי ומאמין שהתעוררות הנפש יכולה להתחולל בהינף אחד, וגם בנסיבות שגרתיות, ברגע מופלא של התחברות למקור, ל"דבר עצמו" בהרף עין של מפנה דרסטי של התודעה, הלוא הוא רגע ההארה. על פי הזן בודהיזם, התודעה יכולה להיות במצב ער ומואר גם בשגרת חיי היום יום, ולכן ניתן להגיע אליה ולקיימה גם בלי הניתוק המוחלט מההתקשרויות לעולם החומרי, החברתי והכלכלי של אדם מן השורה, ניתוק שבבודהיזם המסורתי נחשב לתנאי בל יעבור להצלחת תהליך ההתעוררות הרוחנית ולשימורה אחרי שתתרחש ובנוסח "הזן של בודהה" שבמשל הראשון בספר הנוכחי:
אני מתבונן בשיפוט של רע וטוב
כבדרקון המתפתל במחולות,
ורואה בעלייתן ובנפילתן של אמונות
רק עקבות שהותירו ארבע עונות השנה.
לשאלת האפשרות לקיצור דרך מתאים לאזכר את המשל תלמודי על ר' יהושע בן חנניה המגיע לפרשת דרכים ושואל תינוק שיושב שם איך מגיעים אל העיר. הילד עונה במשל חידתי: יש שתי דרכים: האחת קצרה וארוכה, והאחרת ארוכה וקצרה. ההלך בוחר בקצרה וארוכה, אך מסתבך בה: הוא נתקל בגינות ובפרדיסין, ובסופו של דבר הוא מבין שאילו בחר בדרך הארוכה והקצרה הוא היה מגיע ליעדו מוקדם יותר. האדם המערבי, שכרגיל אינו שוקל להתנתק ממשפחתו ומהחברה שבה הוא חי, להסתגר לתמיד בבקתה מבודדת באי שם ולהתקיים מנדבות של קעריות אורז שיקבל מבני כפרו או עירו ימצא פיתוי רב ברמז או באשליה כאילו הזן הבודהיזם מציע לו דרך קצרה לתודעה בהירה ולשחרור מהסבל ונתיב דילוג לעלייה למדרגה עליונה של מצב התודעה בלי שיידרש לוותר על שגרת חייו היקרה לו.
ולא היא: אמנם נזירי הזן אינם מחייבים את עצמם לעיון אינסופי בטקסטים ולהתנתקות מוחלטת מהעולם החומרי, אבל שגרת יומם נתונה במסגרת חמורה: מלבד המלאכות שהם עוסקים בהן הם מרבים במדיטציה (עצם המילה "צ'אן" משמעותה "אסכולת המדיטציה"), בסוגי ספורט מיוחדים ובאמנויות לחימה, ואת עמל יומם (גם הפשוט והגשמי ביותר) הם עושים מתוך משמעת ברזל, שהרי יסוד אמונתם הוא ש"השלם האוניברסלי" צפון בכל חפץ, בכל מעשה ובכל רגע.
חייו של איש הזן נתונים גם במסגרת חמורה של עקרונות מוסריים (שבכמה מהם נוכל לשמוע את הד הערכים של עשרת הדברות שלנו): תן כבוד לחיים - לא תרצח. היה נדיב - לא תגנוב; כבד את הגוף ואל תשחית את אונך המיני לשווא - ונשמרת לנפשך מאוד, לא תשחת זרעך ארצה. דבוק באמת - לא תשקר; היה בהיר, אל תערפל את הנפש; הכר בשלמות - לא תלך רכיל בחולשות רעך ולא תכפישו; אל תתנשא ואל תאשים - ואהבת לרעך כמוך; הגשם את ההרמוניה - משול ברוחך והיה נוח לבריות; הכול נוגע בכול - לא תטמא את "שלושת האוצרות" (הבודהה, הדהארמה (ההרמוניה שביסוד כל הדברים) והסנגהא (קהילת הנאמנים ל"דרך").
עםשלושת האוצרות (או בנוסח אחר - שלוש אבני החן) לא נמנים כתבי הבודהיזם העתיקים. ואכן, במושג "כתבי הזן" יש מן הפרדוקס: חשדנותו העמוקה של בודהיזם-הזן כלפי המילה והתעקשותו על החלפתה בהצבעה ישירה על המציאות מפריכה את תוקפם של טקסטים עיוניים. לכן הטקסטים המשמשים בזן הם מסורת של חידות, סיפורים ומשלים שתחילתה בעל-פה והמשכה בהעלאה על הכתב, והמיועדים לשמש עזר כנגד מי שמאמן את תודעתו בדרך הזן בודהיזם.
ובתוך אלו לא נפקד מקומו של המשל: הרי משל מוצלח הוא כלי אידאלי להארה פתאומית של התודעה: הוא מרדים כדי לעורר, מסיט את תשומת לבו של הקורא מעצמו, מאלחש קלות את תודעותו לאינטרסים האישיים שלו, לענייני הרגע והמקום הפרטיים. ובסופו של סיפור, הקורא אמור לחוות את ההארה הכרוכה בהבנת שלל המשמעויות הצפונות במשל.
הקריאה בכתבים הללו פותחת לפנינו אשנב הצצה זעיר לעולם רחב האופקים של דרך החיים והפילוסופיה של הזן: הם יכולים לשמש כטעימה על קצה המזלג מהפרי המופלא של דילוגי התודעה, ההומור, הפרדוקסליות, הפרובוקטיביות והריסת המחיצות של תפיסת החיים הזנית.
